תארו לעצמכם מפעל הומה פועלים, פתאום אחד הפועלים ניגש לפועלת בשם לובה, שולף אקדח ויורה שתי יריות, כדור אחד פוגע בכתפה. נוצרת מהומה, פועלים רצים לכל עבר.
לובה נסה מהיורה, נתקלת בקרשים המונחים על הרצפה ונופלת ארצה.
פועל(שיפמן) שעמדתו ליד מקום נפילתה של לובה משתטח על הרצפה, היורה מתקרב לעברו ויורה 2 כדורים בראשו.
היורה טוען את אקדחו ושב לרדוף אחר לובה ותוך כדי יורה 4 יריות שפוגעות בגבה של לובה.
לובה נופלת ארצה והיורה נעמד בסמוך אליה. בזמן שהוא טוען את אקדחו ניצב מולו מנהל מחלקת הסלילה במפעל, ד"ר וינריב.
כדור נוסף מוצא את מטרתו ברגלו של ד"ר וינריב.
היורה יוצא מהמפעל ויורה בעובד נוסף השואל אותו לפשר המהומה.
היורה נעלם במעלה הכביש...
לא, זה לא קטע מסרט, מדובר במקרה שהיה במציאות.
ולא במדינה אחרת, אלא, בארצנו הקטנטונת.
המקרה אירע בשנת 1951 במפעל בכפר אתא.
בתפקיד היורה/הנאשם זלמן מנדלברוט (להלן: "המערער") וזאת בפסק הדין היומי ע"פ 118/53 מנדלברוט נ' היועץ המשפטי לממשלה.
המערער הואשם ברצח עפ"י ס' 214(ב) לפקודת החוק הפלילי, 1936 והורשע בהריגה שעונשה מאסר עולם.
טענתו של המערער לטירוף הדעת לא התקבלה ועל כך (בין היתר) נסוב הערעור.
ההגנה טענה כי "בנוסף למחלת הרוח בה לקה המערער עובר לביצוע המעשים הפליליים הנזכרים, לכך נתווספה גם ההשפעה של ההתקפה שביצע על לובה קריינר. כתוצאה מכך, ניטלה ממנו או עורפלה, מיד לאחר שירה באשה זו, הכרתו, כך שבעת כוונו את אקדוחו מול הקרבן שיפמן ולחצו על ההדק, פעל למעשה כאוטומט."
שלושה מומחים בתחום הפסיכיאטריה הסבירו כי בשעת ההתקפה על לובה היה המערער נגוע במחלת הפרנויה. לאחר שירה בלובה נכנס המערער למצב של "דמדום".
הפירוש של אותו דמדום הוא שהמערער פעל כאוטומט ותחת ערפול חושים משנכנס למצב זה.
רוב רובו של הערעור נסוב סביב עדויות של מומחים ובתופעות ותסמינים של פרנויה ודמדום והקשר בין השניים.
בתור קורא מן הצד נחרדתי עד מאוד מעובדות המקרה.
מדובר במקרה מזעזע שנראה כאילו נלקח מסט צילומי סרט אקשן.
כבר בתחילת תאור עובדות המקרה בער בי יצר הנקמה והרצון כי המערער הנפשע ייענש בחומרה ויקבל את העונש המקסימלי.
אבל ככל שקראתי את עדויות המומחים הבנתי כמה אני לא מבין (וטוב שכך) הפרעה נפשית מהי.
מדובר באדם הלוקה בנפשו והענישה צריכה להיות בהתאם.
הרי אין אדם נושא באחריות למעשים שנעשו שלא ברצונו ושלא בידיעתו.
לבסוף, הערעור התקבל, ההרשעה וגזר הדין התבטלו ונבחנה האפשרות לאשפוזו בבית חולים כמשמעותו בחוק לטיפול בחולי נפש, תשט"ו-1955.
תגובות יתקבלו בברכה,
בברכת בריאות הנפש ובריאות הגוף!
לובה נסה מהיורה, נתקלת בקרשים המונחים על הרצפה ונופלת ארצה.
פועל(שיפמן) שעמדתו ליד מקום נפילתה של לובה משתטח על הרצפה, היורה מתקרב לעברו ויורה 2 כדורים בראשו.
היורה טוען את אקדחו ושב לרדוף אחר לובה ותוך כדי יורה 4 יריות שפוגעות בגבה של לובה.
לובה נופלת ארצה והיורה נעמד בסמוך אליה. בזמן שהוא טוען את אקדחו ניצב מולו מנהל מחלקת הסלילה במפעל, ד"ר וינריב.
כדור נוסף מוצא את מטרתו ברגלו של ד"ר וינריב.
היורה יוצא מהמפעל ויורה בעובד נוסף השואל אותו לפשר המהומה.
היורה נעלם במעלה הכביש...
לא, זה לא קטע מסרט, מדובר במקרה שהיה במציאות.
ולא במדינה אחרת, אלא, בארצנו הקטנטונת.
המקרה אירע בשנת 1951 במפעל בכפר אתא.
בתפקיד היורה/הנאשם זלמן מנדלברוט (להלן: "המערער") וזאת בפסק הדין היומי ע"פ 118/53 מנדלברוט נ' היועץ המשפטי לממשלה.
המערער הואשם ברצח עפ"י ס' 214(ב) לפקודת החוק הפלילי, 1936 והורשע בהריגה שעונשה מאסר עולם.
טענתו של המערער לטירוף הדעת לא התקבלה ועל כך (בין היתר) נסוב הערעור.
ההגנה טענה כי "בנוסף למחלת הרוח בה לקה המערער עובר לביצוע המעשים הפליליים הנזכרים, לכך נתווספה גם ההשפעה של ההתקפה שביצע על לובה קריינר. כתוצאה מכך, ניטלה ממנו או עורפלה, מיד לאחר שירה באשה זו, הכרתו, כך שבעת כוונו את אקדוחו מול הקרבן שיפמן ולחצו על ההדק, פעל למעשה כאוטומט."
שלושה מומחים בתחום הפסיכיאטריה הסבירו כי בשעת ההתקפה על לובה היה המערער נגוע במחלת הפרנויה. לאחר שירה בלובה נכנס המערער למצב של "דמדום".
הפירוש של אותו דמדום הוא שהמערער פעל כאוטומט ותחת ערפול חושים משנכנס למצב זה.
רוב רובו של הערעור נסוב סביב עדויות של מומחים ובתופעות ותסמינים של פרנויה ודמדום והקשר בין השניים.
בתור קורא מן הצד נחרדתי עד מאוד מעובדות המקרה.
מדובר במקרה מזעזע שנראה כאילו נלקח מסט צילומי סרט אקשן.
כבר בתחילת תאור עובדות המקרה בער בי יצר הנקמה והרצון כי המערער הנפשע ייענש בחומרה ויקבל את העונש המקסימלי.
אבל ככל שקראתי את עדויות המומחים הבנתי כמה אני לא מבין (וטוב שכך) הפרעה נפשית מהי.
מדובר באדם הלוקה בנפשו והענישה צריכה להיות בהתאם.
הרי אין אדם נושא באחריות למעשים שנעשו שלא ברצונו ושלא בידיעתו.
לבסוף, הערעור התקבל, ההרשעה וגזר הדין התבטלו ונבחנה האפשרות לאשפוזו בבית חולים כמשמעותו בחוק לטיפול בחולי נפש, תשט"ו-1955.
תגובות יתקבלו בברכה,
בברכת בריאות הנפש ובריאות הגוף!
מרתק מאוד.
השבמחקמעניין לראות גם כיצד נושאים שנראים לנו כתחלואות החברה בת-ימינו (מסע-ירי ספונטני, טיעון ה"אי-שפיות זמנית") צצים להם גם בתקופות כמו ימי קום המדינה.
ישר כוח :)
מעניין מה היית חושב אם יקיריך היו נפגעים...?
השבמחקתחילה אאחל לכולנו בריאות ושלא נדע מצרות!
השבמחקשנית, אני מבין בהחלט את הכעס ויצר הנקם.
אך, הפוסט בא להראות כמה אנחנו לא מבינים אנשים החולים בנפשם.
האם אדם בעל הפרעת אישיות דו קוטבית שטומן בחובו שתי דמויות אחראי למעשיה של הדמות השניה שבתוכו? התשובה היא לא (למעט במקרים חריגים).
מה אני בא להגיד, שאותו רוצח לא היה ותפקד כפי שרצה (לפחות זו הייתה טענת ההגנה וטענת הפסיכיאטר) ואין להעניש (מבחינת החוק בישראל) אדם אשר אינו כשיר למעשיו.
מבחינת שיקולי צדק אני יכול להבין כי פס"ד לא צודק.
אך, לא תמיד הפסיקה צודקת, לפחות ברוב המקרים צד אחד חושב שהפסיקה לא צודקת.
שנה טובה ומתוקה וגמר חתימה טובה!