ישנם סוגים שונים של ספורט.
חלקם מסוכנים יותר וחלקם מסוכנים פחות.
לא אזין על הספקטרום את המסוכן ביותר להכי פחות מסוכן. אך, עם זאת, ברור לכל כי ג'ודו הינו ספורט אשר העוסקים בו עלולים להינזק כחלק מהשתתפות בו.
בפס"ד היומי (תא(ראשל"צ) 7504/01, אבישי עלי נ' אוניברסיטת בר אילן ואח') מסופר על סטודנט באוניברסיטת בר-אילן שכחלק מתוכנית הלימודים לקח קורס ג'ודו.
הקורס נערך על ידו ובפיקוחו של מר משה מנהיים, עובד האוניברסיטה ומוותיקי המורים לג'ודו בישראל (כאמור בכתב התביעה).
בפס"ד מתואר בקצרה מהו ג'ודו:
"אין בדעתי ליתן כאן הגדרה אחת קולעת ומקובלת שכן התשובות לשאלה עשויות להשתנות לפי הנשאל והאסכולה עליה הוא נמנה. לצרכינו ומהראיות שבפני די אם אומר כי ג'ודו, ובעברית "הדרך היפה", הוא שיטת ספורט של אומנות לחימה שהתפתחה ביפן בשלהי המאה ה-19 ועיקרה אימוני האבקות בין שניים המפעילים כח פיזי זה על זה לצורך תפיסה, השלכה הפלה ולפיתה של בן הזוג מחד גיסא, והתגוננות תוך שמירה על שיווי משקל מאידך גיסא. הכח מופעל בטכניקה מיוחדת הנרכשת באימונים אינטנסיבים וממושכים. הג'ודו נמנה אמנם בין אומנויות הלחימה, אך כפי שהסביר מנהיים "כולם חברים, אין בעיטות אין אגרופים". מאפיין נוסף של ספורט הג'ודו הוא הנימוסים וההגינות של המתאמנים והמתחרים בו."
ולהלן המקרה נשוא התובענה כפי שמתואר בפס"ד :
" תוך כדי אימון הופל התובע על ידי בן זוגו למזרון כשבה בעת הוטל או נפל גם תלמיד אחר, ורגלו של זה פגעה בקרסול רגלו הימנית של התובע ("התאונה"). התובע טופל על ידי מנהיים בהנחת קרח על מקום הפגיעה (כדי למנוע שטף דם). לאחר זמן קצר הגיע חובש שהוזעק למקום והתובע הוסע על ידי אחד התלמידים לבית חולים. למחרת בבית החולים בילינסון נמצא שבר בקרסול שקובע בגבס"
בפס"ד מוסבר כי האימון בו נפצע התובע הוא אימון מסוג "רנדורי" "שבו אין המורה נותן הוראות למתאמנים וכל זוג פועל על דעת עצמו ומתרגל את אותם תרגילים שבהם הוא בוחר".
התובע העיד כי נאלץ לבחור בג'ודו במקום כל ספורט אחר בשל אילוצי מערכת השעות של לימודיו. דבר אשר לא נסמך על ראיה מספקת (לדברי ביהמ"ש).
עוד מוסיף כבוד השופט כי " ברור גם כי התובע שעסק בפעילות ספורטיבית במקצועות ספורט שונים בחר בג'ודו אף על פי שידע אודות הסיכונים הכרוכים בספורט זה. הוא עשה כן אף על פי שבמהלך שרותו הצבאי נפרקה כתפו באופן שהצריך ניתוח והותיר מגבלות בתנועות הכתף שעלו כדי נכות בשעור של 15% (מוצגים 8-10 למוצגי הנתבעות). יש מקום לסברה כי אותן מגבלות בתנועות הכתף עלולות היו לגרום לפגיעה נוספת במהלך תרגולי ג'ודו."
סעיף 5 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), תשכ"ח-1968 דן בנושא של הסתכנות מרצון.
(טענה שבד"כ נטענת בפגיעות שנוצרו כחלק מהשתתפות/צפיה בספורט כלשהו)
להלן הסעיף: )א) בתובענה שהוגשה על עוולה תהא הגנה שהתובע ידע והעריך, או יש להניח שידע והעריך, את מצב הדברים שגרמו לנזק וכי חשף עצמו או רכושו למצב זה מרצונו
להלן התייחסותו של ביהמ"ש לעניין ההסתכנות מרצון: באשר לטענת הנתבעת בדבר הסתכנות מרצון: אין בפני ראייה כאילו התובע הסכים להסתכן בסיכון שאינו טבעי והכרחי להאבקות בינו לבין בן זוגו, ואין להסיק הסכמה שכזו מהנסיבות. אין דינה של הסכמה ונטילת סיכון לנזק גוף כדין הסכמה ונטילת סיכון לנזקי רכוש. לא בקלות יקבע בית המשפט כי התקיימה הסכמה שכזו כאשר מדובר בנזק לגוף הכרוך בפגיעה בעקרון היסודי של קדושת החיים (ע"א 285/73 לעיל מפי השופט קיסטר; ע"א 461/62 צים נ. מזיאר פ"ד יז 1319 מפי השופט [כתוארו אז] זילברג).נ
בפס"ד אין מחלוקת כי אם פגיעתו של התובע הייתה מפאת הקרב מול יריבו (תוך שמירה על הכללים) לא הייתה קמה חובת זהירות קונקרטית (חובה שחייבת להתקיים על מנת להוכיח תביעה על פי עוולת הרשלנות בפקודת הנזיקין).
האימון המדובר היה בסגנון חופשי כאמור (רנדורי) שבו המתאמנים מתרגלים את אשר למדו באופן חופשי בלא פיקוח אישי של המורה על פעולותיהם " וכאשר המורה נותן חופש פעולה לתלמידים להתאמן ולתרגל ככל העולה על רוחם, יש להניח, כפי שאכן ארע, שהתלמידים לא ישארו בתחום המיועד להם, בו עמדו בתחילת "המשחק החופשי", ויעברו תוך כדי אימון לתחום אחר.ב"
*ניתן לראות איך הגבולות המסומנים מופרים באימון מסוג זה.
מוסיף ואומר השופט המלומד " עצם העובדה שהתובע נפגע כפי שנפגע מדברת בעד עצמה ויש בה משום אות ומופת לכך שבהצבה הראשונית של המתאמנים במקומותיהם לא היה די, והיה צורך בפקוח של ממש מצד המורה, אשר יתריע ויפסיק את האימון כל אימת שמי מהמתאמנים חורג מתחומו, ומגיע לכדי קרבה מסוכנת למתאמנים אחרים.
יש להניח כי ניתן היה למנוע את התאונה או למצער לצמצם את הסיכון באופן ממשי, אילו הנתבעת או מנהיים היו דואגים לסמן על רצפת האולם (על המזרנים) את הנקודות בהן על המתאמנים להמצא בתחילתו של כל תרגיל, ואולי גם את גבולותיו של תחום הפעילות היחודי המוקצה לכל זוג מתאמנים, ואילו מנהיים אכן היה מפקח באופן ממשי על "המשחק החופשי" ומפסיק מי מהמתאמנים החורג מתחומו. "
בפס"ד אומר השופט כי העלות של סימון מיקום על המזרנים בטלה בשישים לעומת הנזק הפוטנציאלי.
"עלינו לשקול אפוא בכל מקרה שלושה דברים: את מידת הסכנה, את הקושי למניעה וההוצאה הכרוכה בכך ואת האינטרס הציבורי שבמתן השירות על אף סכנתו"
(דברי השופט ברנזון ע"א 285/73 לגיל טרמפולין נ. נחמיאס, פ"ד כט' (1) 63, 75).ו
לכל הסקרנים/יות התובע זכה בתביעתו!
ביהמ"ש בחר לקבל את התביעה מפאת סימון ואי הטלת אחריות כלשהיא על התובע אשר כאמור בחר לקחת חלק פעיל בספורט הטומן בחובו סכנה.
אינני מבין בג'ודו כלל ועיקר (ולדעתי גם בית המשפט) ואין בכך כל בעיה, על מנת לשפוט במקרה אין צורך בשופט בעל חגורה שחורה. אבל עם זאת, בלינק שהוצג לעיל ניתן לראות במפורש איך הסימון, כלל הנראה, לא היה מונע פגיעה ברמת וודאות שכזו המטילה חובת זהירות קונקרטית במזרה זה.
בפס"ד נאמר באופן ברור ביותר שהאימון היה אימון בסגנון חופשי והמתאמנים נוטים לזוז מהמיקום המסומן.
כך שגם אם היו סימונים על המזרנים ככל הנראה לא היה להם ערך אשר היה מונע את המקרה נשוא התביעה.(כאמור לעיל)
נצא מנקודת הנחה שסימונים שכאלה שעלותם זולה יחסית (כאמור) היו מונעים חלק מהפגיעות הפוטנציאליות.
ולא אוסיף ואדון באחריות התובע או הנתבעות והעובדה שהיה מדובר באימון מסוג רנדורי.
רק אתייחס לדברי השופט ברנזון לעיל, ואומר, שהאינטרס הציבורי במתן קורס ג'ודו לסטודנטים הינו רב וקבלת התביעה פוגעת באינטרס שלנו בתור אזרחים (לדעתי).
הרי, מדוע שאוניברסיטה תאפשר קורס שכזה אם ישנה אופציה ולו הקלה שבקלים שקורס זה ייסב לה נזק כלכלי.
ואסיים בציטוט "“When you feel pain, you know that you are still alive.”-Bruce Lee"
נקודה למחשבה!
